למה אנחנו כל כך אוהבים לחזור אחורה אל זיכרונות הילדות?
"אני
מאוד אוהבת לכתוב זיכרונות ילדות, בעיקר כאלה שמשותפים לי ולעוד 3 אחיות. גדלנו
במושב ויש לנו הרבה זיכרונות משותפים שקשורים לאנשים שחיו איתנו. כשאנחנו מצליחות
להיפגש יחד ולדבר עליהם, בדרך כלל מתברר שלכל אחת יש זיכרון אחר מאותו
אירוע", כך אמרה לי אביבה, כששאלתי אותה אם יש משהו ספציפי שהיא רוצה לכתוב עליו במסגרת הסדנה
שלי לכתיבת זיכרונות שנרשמה אליה.
דבריה
העלו בי חיוך של הבנה (לי יש 5 אחיות ולכל אחת מאיתנו זיכרונות אחרים וגם יכולת
זיכרון אחרת...), אבל גם גרמו לי לחשוב: למה אנחנו כל כך אוהבים לחזור אחורה אל
זיכרונות הילדות? מה יש בהם שהופכים אותם לכל כך משמעותיים עבורנו?
זו
שאלה מרתקת, שמסתבר (מחיפוש קליל בגוגל) שנשפך עליה לא מעט דיו. ד"ר
דפנה פקר ממכון אדלר למשל, מסבירה בספר שהקדישה לנושא, בשם: "כוחם של
זיכרונות ילדות" ש:"בערוב ימיו, אדם מתקלף מנכסים. לעתים אף אינו זוכר
אותם. האדם נותר עם קווי סגנון חייו, שעוצבו בילדות, מהודקים באוסף זיכרונות
מוקדמים. משם שואב הילד, שכיום הוא איש בא בימים, קורטוב של תחושת משמעות ושייכות.
בהתרפקות על זיכרונות ילדות הוא משחזר את תוכן חייו ואת מהותם, מחבר בין עבר רחוק
והווה מתכלה".
ויהודה
אטלס, סופר הילדים האהוב והמשובח, הסביר בראיון שנערך עמו:
"כל
אדם בתוך הראש שלו הוא ילד. כשנשכח הכול, את הילדות שלנו נזכור. כשאתה אומר
"אני" אתה מתכוון ל"אני" הילד. כשאתה במצוקה אתה נזכר בכל
מיני דברים שקרו לנו בילדות. אתה מנסה לרצות את ההורים או עדיין כועס עליהם. כל
אדם נושא את ילדותו כל חייו (...) כל מה שאני כותב על ילדים נכון גם
למבוגרים". (מתוך כתבה בוואלה תרבות).
המחשבות
על זיכרונות הילדות העלו בזיכרוני כתבה מרתקת שקראתי בעבר בנושא. הכתבת יצאה לחקור
בכתבה את השאלה מה הילדים שלנו יזכרו מאיתנו בבגרותם. השורה התחתונה - והמרנינה
לדעתי – של הכתבה הייתה ש"רוב הדברים שילדים זוכרים בבגרותם אינם אירועים
יוצאי דופן, אלא דווקא הדברים היומיומיים הפשוטים שהיו בהם חילופי אהבה".
חזרתי
אל הכתבה הזו לצורך הפוסט הזה, וגם הפעם נהניתי לקרוא אותה וללמוד ממנה - אולי
ביתר שאת, עכשיו כשאני אמא לילדים. נדמה לי שמה שכתוב בה יעניין לא רק את אלה
מבינינו שהם הורים לילדים או סבא/סבתא לנכדים, אלא כל מי שבעצמו היה פעם ילד...
אז הנה
אני מביאה פה עבורכםן את עיקרי הדברים:
ד"ר
קתרינה ווד, פסיכולוגית קלינית שמתמחה בטראומות בילדות מסבירה בכתבה: "דווקא
הפרטים הקטנים יוצרים את הרגעים הקריטיים בחייהם של ילדים, ואסור לזלזל בחשיבות
שלהם. זה גם לא עניין של כסף. משחק דמקה, לבנות יחד בלגו, לשתול ירקות בחצר
האחורית כמו שאמא שלי עשתה, לצאת יחד להליכה בפארק או לשחק בכדור. הזיכרונות האלה
הם בעלי הערך הכי גדול לאורך זמן. בסופו של דבר, כשאדם מסתכל לאחור על חייו, הדרך
שבה אהבו אותו חשובה יותר מכל דבר אחר".
אחד
הדברים שחזרו על עצמם כששאלו ילדים מה הם אוהבים לעשות עם ההורים שלהם היה האינטימיות
של הזמן שלפני השינה - כשהוריהם באו לחדרם, כיסו אותם, שרו להם או סיפרו סיפור.
חלק אהבו לשמוע סיפורים מהילדות של אמא, "כי הם אוהבים לשמוע על אמא כאדם
אמיתי שעשה דברים מטופשים או הסתבך בצרות".
ואכן,
מחקר מרתק (ומעודד) שנעשה בבריטניה על 500 ילדים בני 3–8, מצא שהם מעדיפים שהוריהם
יקריאו להם סיפורים, על פני צפייה בטלוויזיה או משחקי וידיאו.
"אנחנו
זוכרים מהילדות דברים חיים, עשירים, ססגוניים, שיש להם השפעה רגשית גדולה, בין אם
אלה זיכרונות עצובים או שמחים", אומר ד"ר ריצ'רד וולפסון, פסיכולוג
ילדים בריטי בעל שם עולמי. "אז אם את מקריאה לילד סיפור ובינתיים מושיבה אותו
לידך, מחבקת אותו, מקריאה בצורה מרגשת, מוסיפה קולות לדמויות השונות ומצחיקה את
הילד, הוא פשוט אוהב את זה - וסביר שהוא יזכור את זה... "
"הרבה
אנשים דיברו איתי על זיכרונות מסבא וסבתא שהיו באים לביקור, יושבים בחדרם ומקריאים
להם סיפור עם מוסר השכל", אומר וולפסון.
עוד
דבר שילדים זכרו היו סיטואציות בהן ההורים תמכו בהם באירוע חשוב. "אנשים
בהחלט זוכרים אירועי מפתח חגיגיים שבהם הם קיבלו תמיכה מהוריהם. הייתי אומרת שאם
יש אבן פינה בסיסית לבריאות נפשית, הרי שהיא טמונה בזיכרונות האלה, שבהם היחס של
ההורים יצר אצל הילד ביטחון", אומרת ד"ר ווד. "למשל, יש אנשים
שזוכרים איך פחדו ביום הראשון שלהם בבית הספר, ושההורים שלהם נתנו להם יד, ליוו
אותם לתוך בית הספר, אמרו להם שזה בסדר לפחד. במקרים אחרים הילד זוכר שההורה לא
היה קשוב לו רגשית, והזיכרון הזה, של צורך שלא קיבל מענה, מכאיב מאוד".
עוד עלה מהמחקרים שילדים זכרו במיוחד את הזמן שההורים הקדישו רק להם, בלי האחים שלהם. "הילדים לא צריכים הרבה, רק צריכים לדעת שהוריהם עושים מאמץ ממוקד לבלות איתם לבד זמן איכות", אומרת ארין קורט, שזכתה ללמד ילדים ב-5 מדינות שונות.
ילדים
גם זוכרים שפשוט נתנו להם זמן לשחק, ובעיקר לשחק בחוץ. למרבה הצער, רק 40% מהילדים
מתענגים היום במשחק בחוץ יותר שעות מאשר בבית, לעומת 72% מבני דור ההורים, אף
שההורים מספרים שהזיכרונות הטובים ביותר שלהם קשורים במשחקים דמיוניים שהמציאו
בחוץ.
"אלה
הדברים הקטנים ביותר שעושים את ההבדל הגדול ביותר, ואסור לזלזל בהם", אומרת ד"ר
ווד. "הורים היום חושבים שהכל צריך להיות גדול, ענק, גרנדיוזי, אבל דווקא
הדברים הקטנים ביותר מרכיבים את הזיכרונות החשובים ביותר."
רוצים
לחזור אל זיכרונות הילדות שלכם, לכתוב אותם ולהעביר אותם הלאה לדורות הבאים?
הצטרפו
אלי ואל קבוצת האנשים הנפלאה שתתחיל לכתוב עמי בסדנה לכתיבת זיכרונות עם נורית,
החל מיום ראשון הקרוב. מקום אחרון בלבד!
כל
הפרטים בקישור:
https://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3526797,00.html