איך לצאת מעבדות לחרות בכתיבה? איך להפסיק לפחד לכתוב וללמוד לכתוב מתוך הנאה וכיף?

לא פעם א.נשים פונים אלי ומספרים לי על הספר או הנושא שהם רוצים לכתוב עליו, או חולמים לכתוב עליו כבר כל כך הרבה זמן, ועדיין לא התחילו.

למה לא התחלתם לכתוב? למה לא התקדמתם? מה מעכב אתכם? אני מנסה לשאול בעדינות, והתשובות רבות: "אני לא יודעת לכתוב"; "אין לי זמן"; "התחלתי ונתקעתי ואני לא יודעת איך להתקדם"; "הלכה לי המוזה" ועוד ועוד.

עם הזמן הבנתי שהסיבה האמיתית (או אחת מהן) שמונעת או מעכבת א.נשים מלהתקדם בכתיבה היא שהם מתייחסים אל הכתיבה בחרדת קודש או בזהירות רבה מדי, מה שבסוף הופך את הכתיבה למטלה, לעוד חובה שצריך לסמן עליה "וי" (כאילו חסרות לנו מטלות בחיים האלה...)

ולא סתם מטלה אלא מטלה מאיימת/מסובכת/גדולה עד בלתי אפשרית ליישום, מטלה שלעתים אף מעוררת בנו חרדה. 

ההתייחסות הזו בעיניי הופכת את הכתיבה ממה שהיא צריכה להיות עבורנו – הנאה, חופש, חרות ל-עבדות, ואז אין פלא שאנחנו תקועים עם הכתיבה ולא מתקדמים בה כל כך הרבה זמן.

 

אז איך נצא מעבדות לחרות בכתיבה?

 

הנה כמה הצעות שלי:

ברמה הרעיונית, התודעתית – אני מבקשת: אל תעשו עניין גדול מהכתיבה. ולמה אני מתכוונת?

פשוט כתבו, שחררו את המילים לאוויר העולם, או ליתר דיוק אל הדף. הרפו מהניסיון "לכתוב כהלכה", לעשות את זה "כמו שצריך", כמו שלימדו בבית הספר, או כמו ש"כתיבה אמיתית" צריכה להיות.

אומרת הסופרת והמחזאית ג'וליה קמרון בספרה "הזכות לכתוב:" רובנו מנסים לכתוב בזהירות יתר. אנחנו מנסים לעשות את זה "נכון" . אנחנו מנסים להישמע פיקחים. אנחנו מנסים, נקודה. הכתיבה יוצאת הרבה יותר מוצלחת כשאנחנו לא טורחים עליה כל כך הרבה. כשאנו מרשים לעצמנו פשוט לצאת לבלות על הדף..."

 

וממשיכה קמרון ותוהה: "מה היה קורה אילו כל אחד פשוט היה כותב?... מה היה קורה אילו היינו ניגשים לכתיבה כמו לשיט במורד נהר גועש? משהו שמנסים רק לשם הניסיון, בשביל המהמורות והצמרמורות שבמעבר דרך הזרמים הסוערים של התהליך היצירתי. מה היה קורה אם היינו מרשים לעצמו להיות חובבים (מהפועל "לחבב")? המון אנשים היו יכולים לאהוב לכתוב. למרות שהמיתוס שלנו לא מזכיר את זה - לכתוב זה כיף".

 

אם תכתבו בגישה הזו שמציעה קמרון, ופשוט תכתבו (ותכתבו פשוט...), אני מבטיחה לכם שתראו שזה לא מסובך כמו שחשבתם, ולא קשה או מייסר כמו שציפיתם, אלא פשוט משהו שמתרגלים אותו, לומדים אותו ומשתפרים בו, כמו כמעט כל דבר בעולם הזה.

 ברמה המעשית, הנה 5 הצעות שיסייעו לכםן להפוך את הכתיבה ממטלה ועבדות - לחופש ולהנאה :

1.  התחילו בקטן. פרקו את הנושא עליו אתם רוצים לכתוב לגורמים, לחלקים קטנים. יעזור אם תכינו ראשי פרקים ותעבדו לפיהם, כמעין מתווה או מפת דרכים שממנה תצאו ואליה תחזרו בכל פעם שאתם/ן נתקעים/ות.

2.  גם אם יש לכם מטרה או יעד ספציפי בכתיבה – אל תאחזו בהם חזק מדי, תנו לדברים לצאת כפי שהם ואל תנסו לשלוט במה שיוצא רק  בגלל שהגדרתם מטרה, נושא או מבנה מסוים מראש. נסו פתיחה פשוטה במילים פשוטות כדי לבטא את מה שקורה לכם. הרשו לעצמכם להיות מגושמים, זה טבעי, אתם רק מתחילים. הרשו לעצמכם לתרגל, להתנסות, לטעות, לצבור ביטחון. השאירו בצד את תחושת הדחיפות של "אני רוצה לסיים את הספר שיש לי בראש", ונסו לכתוב מתוך סקרנות ופתיחות אל מה שיצא מכם.

3.  אל תצנזרו ואל תערכו – כתבו כל מה שיוצא לכם, איך שיוצא לכם ובמילים שטבעיות לכם. אל תטרידו את עצמכםן בשאלות כמו : מה יגידו עלי, האם זה המקום הנכון לכתוב את זה, האם זה יפגע במישהו. הפרידו בין הכותב/ת לעורכ/ת. זמנה של העורכת יגיע. זה עוד לא הזמן שלה לשאול את השאלות ולהעלות את הדילמות. כעת כתבו.

4.  קנו פנקס קטן שילך אתכם לכל מקום. בכל פעם שאתם נזכרים בנושא, רעיון ואפילו אנקדוטה שקשורה לספר, כתבו אותו כדי שלא תשכחו והוסיפו אותו לרשימת הנושאים לכתיבה שלכם. השתמשו בנושאים מהרשימה בכל פעם שאתם/ן נתקעים/ות ולא מוצאים/ות על מה לכתוב.

5.  החליטו שבכל יום (או בתדירות אחרת שתחליטו עליה) אתם כותבים 5 עמודים, ויהי מה. אחרי 5 עמודים תנוחו ותוכלו להמשיך הלאה לעיסוקים אחרים. אל תעברו על מה שכתבתם, זה לא השלב. תנו לטקסט "לתפוח", בדיוק כמו שבצק צריך לנוח ולתפוח כדי שאפשר יהיה להמשיך לשלב הבא של האפיה. חכו לפחות שבועיים עד שתעברו על הטקסט בפעם השנייה.

 

בהצלחה!