למה בכלל חשוב לזכור? על זיכרון ושכחה בכתיבת סיפור החיים

 

בתפר שבין יום הזיכרון לשואה ליום הזיכרון לחללי צה"ל, היה זה אך טבעי להקדיש את המפגש השבועי של קבוצת הכתיבה בהנחייתי לנושא הזיכרון, שהרי מלבד התאריכים שקוראים לכך, כל המטרה של כתיבת סיפור חיים, או בשמה האחר - "ממוואר" - הוא לזכור, לשמר את הזיכרונות. אבל למה בכלל חשוב לזכור? שאלתי, הרי יש אנשים שרוצים דווקא לשכוח. ולא סתם מנגנון ההדחקה האנושי הוא אחד המנגנונים השימושיים ביותר אצלנו בני האדם, ובמצבים מסוימים הוא מנגנון מציל חיים ממש. צודק יהודה עמיחי שכתב שהשכחה היא לפעמים יבשה מצילה כמו אררט.

בסופו של דבר, חשוב לנו לשמר ולתעד את הזיכרונות, כי הזיכרון הוא הדבר היחידי שנשאר אחרינו. זה הזכיר לי את דבריו של הסופר עמוס עוז בספרו "ממה עשוי התפוח", כשנשאל על ידי העורכת שלו שירה חדד, מה המוטיבציה שלו לכתיבה, אמר שהדחף שלו לכתוב סיפורים נובע מהרצון "להציל משהו מציפורני הזמן והשכחה"... "הכוחות שמניעים את היד הכותבת הזאת הם גם הרצון שלא ימחק, שלא יהיה כאילו לא היה – לאו דווקא דברים אישיים שקרו לי... שזה לא יישכח".

פרופ' אסא כשר, ששכל את בנו במהלך שירות צבאי, אומר שכל עוד יש אדם אחד שזוכר את מי שאיננו, הבן האדם הזה עוד חי. כותב כשר: 

"בחייו, האדם כותב את סיפור חייו. לא טיוטה, לא סקיצה, אלא סיפור. במותו, אין לו הזדמנות לתקן את הטיוטה, אין לו הזדמנות לעבד את הסקיצה, אין לו הזדמנות להמשיך את הסיפור מן המקום בו נקטע.. ועם זאת, סיפור חייו נמשך, גם מעבר לכריכה האחורית של הספר, בתוך סיפורי החיים של אוהביו. סיפור חייו נמשך והוא חי, לא כשהוא לעצמו, אלא כשהוא בלבבות אוהביו, חי בלבבות".

בסדנאות שלי לכתיבת זיכרונות וסיפור החיים, אני מסבירה שכשאנו רוצים לכתוב את סיפור חיינו, חשוב  לעסוק לא רק בזיכרונות הנעימים והטובים, אלא גם באלה שאנחנו לא בהכרח רוצים לזכור, או באלה שהדחקנו או מעולם לא דיברנו עליהם, כי אם נתעלם מהזיכרונות הללו, הממוואר שלנו לא יהיה שלם, לא יהיה אותנטי, ואולי אף חלילה יהיה משעמם...

לאחרונה יצא לאור ספר משפחתי שכתבתי לאדם מוכשר ומיוחד, שלדאבון הלב איבד את בנו בנסיבות טראגיות. לאורך תהליך הכתיבה ניסיתי לדובב אותו ולבקש ממנו שיספר לי על בנו, אך הוא התחמק מכך שוב ושוב. הבנתי שהנושא רגיש וכואב מדי עבורו, אך ידעתי שבלי להתייחס לכך, ולו באופן חלקי, הספר לא יהיה שלם. המשכתי להסביר לו כמה זה חשוב שיספר על בנו, ולא רק בשביל הספר אלא גם בשביל עצמו, כי לכתיבה יש אפשרות לרפא. בניסיון להקל עליו, הצעתי לו שיכתוב בעצמו את הטקסט, כפי שהוא רואה לנכון. לבסוף הוא הסכים וכתב קטע קצר שבו תיאר את הבן שנהרג ואת מה שסיפרו עליו חבריו, ואני הבנתי שעליי להסתפק בכך. אבל ממש סמוך ליציאת הספר, משהו השתנה. הוא החליט לכתוב ולהקדיש פרק שלם בספר לבנו, בו סיפר על מותו ועל היום בו קיבל את הבשורה האיומה. זה היה הפרק המרגש ביותר בספר.

                                                    * 

איך כותבים על דברים שאנחנו לא זוכרים או לא רוצים לזכור? לכאורה זה פרדוקס... אז קודם כל כדי לעשות את זה צריך לשחרר את השכל הישר ואת הניסיון שלנו לשלוט במה שיוצא, כי כתיבה זה לא דבר הגיוני.

והנה 2 תרגילים שיכולים לעזור לכםן לעורר את הזיכרונות החבויים עמוק:

 1. כתבו (לפחות) 10 משפטים קצרים שמתחילים במילים : אני לא זוכר/ת. התרגיל הזה, אם תתנו לעצמכם לכתוב ולתת ליד לנוע על הדף בלי לעצור ובלי לנסות לשלוט במה שיוצא, יכול לעזור לכםן להעלות אל פני השטח זיכרונות מודחקים/מושתקים. 

אחר כך, בזמנכם החופשי, פתחו כל אחד מהמשפטים.

2.ערכו רשימה יזומה של כל הדברים ש"עדיף" שלא תכתבו עליהם (כי "מה יגידו" ו"מה אם פלוני יפגע" וכי "זה מביך לכתוב על זה"), ואז – ניחשתם נכון - התחילו לפרט כל אחד מהדברים ברשימה. אל תדאגו, אף אחד לא צריך לקרוא את מה שכתבתם, חוץ מכם... אבל חשוב לפחות לאוורר את הדברים הללו ולהוציאם אל הדף כדי שסודות והסתרות למיניהם לא יעמדו בדרככם לכתוב את השאר, את מה שכן ייכנס בסופו של דבר לספר שלכם.

בהצלחה!